הפרעת קשב

הפרעת קשב היא למעשה שונות נוירולוגית. למח עם הפרעת קשבת יש קושי לבחור איזו משימה לעשות למשל, יש לו קושי לתכנן איך לבצע את אותה משימה (וזו יכולה להיות משימה ממש בסיסית כמו התארגנות בוקר או מענה לווצאפ).

יש ילדים (ומבוגרים) שאצלם יש קושי נוסף שהוא אימפולסיביות או קושי של היפראקטיביות.

זה אומר שיש קושי בוויסות רגשות, קושי בוויסות של דחפים שעולים. פעמים רבות יהיו יותר התפרצויות, אלו ילדים יותר בלגניסטים ולכאורה יש להם בעיות התנהגות. אבל זו לא בעית התנהגות או הפרעת התנהגות, זו בעיה בניהול עצמי.

בשונות הנוירולוגית הזו, יש קושי משמעותי בתפישת זמן מה שפוגע משמעותית בניהול הזמן. ההתייחסות של הילדים הללו היא למה שקורה כאן ועכשיו, ממש ממש עכשיו. אין למידה ממה שהיה, יש קושי בהסקת מסקנות ויישום שלהן לעתיד. יש קושי לתכנן לקראת מה שיהיה בעתיד (הקרוב או הרחוק), קושי בתכנון כבר אמרנו?

אנשים ללא הפרעת קשב, עושים באופן לא מודע, בקרה על מה שהיה ומתכננים על סמך זה את מה שיהיה. הכי פשוט, הכי טבעי, הכי מובן מאליו. אבל ילדים עם הפרעת קשב (וגם מבוגרים כבר אמרתי כן?), לא מסוגלים לעשות את הפעולה הזו. זה עבורם קושי מטורף ממש. צריך ללמד אותם איך עושים את זה. וזה לוקח המון המון זמן.

הפרעת קשב יכולה המון פעמים ממש לבלבל. יש תחומים שבהם יהיה קשב למשך זמן רב מאוד. כשיש משהו שמעניין את הילד שלך והוא אוהב אותו, הוא יכנס למה שנקרא היפר פוקוס וישהה שם שעות. הוא עד כדי כך יהיה בפוקוס על זה, שהוא ישכח לאכול, ללכת לשירותים, לעשות דברים אחרים שצריך או רוצה.

למשל מסכים זה אחד הדברים שרוב מופרעי הקשב (ובעצם מי לא?) יצללו, כי זה מפריש הרבה דופמין (הורמון העונג) ומאוד קשה להתנתק מזה. באופן כללי, כשילד נכנס לקשב יתר כזה, זה אומר שמופרש לו דופמין במח (כי הוא עוסק בפעילות שמעניינת אותו), כשבכללי ובדכ יש מחסור בדופמין במח. אז בעצם סוף סוף הוא חווה שקט, וזה לא משהו שקל לוותר עליו.

עכשיו כשיש לכם את הידע הבסיסי והחשוב הזה, אתם יכולים להפסיק לחשוב שזה קשור רק להאם הוא ישב או לא ישב בכיתה או האם הוא הכין או לא הכין שיעורי בית. זה כל כך הרבה יותר רחב ומשמעותי ונוגע לכל תחום בחייו.